Beit Yosef Yoreh Deah 380 – בית יוסף יורה דעה שפ‏ – Tur

טור

פירוש

(א) אלו דברים שהאבל אסור בהם במלאכה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ואסור בשאילת שלום ובכביסה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ושמחה ואיחוי הקרע כל ל׳ יום וכולם אסמכוה אקרא. (ב) מלאכה דתניא אבל כל ג׳ ימים הראשונים אסור במלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצנעא בתוך ביתו ואשה טווה בפלך בתוך ביתה פירוש אין מתירין לה אלא מלאכה של צנעא ושל עראי כגון להיות טווה בפלך בתוך ביתה ואם אינה מספקת בזה עושה אומנות שלה בצנעא תוך ביתה אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. (ד) ואפילו דבר המותר בחול המועד כגון דבר האבד אסור לאבל לעשותו בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו אפילו אם הם גדולים אם סמוכין על שלחנו. (ה) וכשם שהוא אסור במלאכה כך אחרים אסורין לעשות מלאכתו ומיהו דבר האבד מותר לעשותו ע״י אחרים כגון היו זיתיו להפוך ובורו של יין לגוף ופשתנו להעלות לו מן המשרה שכל אלו נפסדים אם לא יעשום מיד מותר שיעשנו ע״י אחרים מרביצין לו שדהו משהגיע עונת מים שלו ופי׳ הרמב״ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם זריעה לזורעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצין אותה בעונתה באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו אבל אם היא זרועה אסור להשקותה אא״כ הוא בית השלחין והיינו דקתני מרביצין ולשון ריבוץ משמע דבר מועט כגון ריבוץ הבית ורש״י פירש השקאה מועטת לירקות ור׳ יצחק פירש דאיירי אפילו שדה זרועה לא משום פסידא דזרעים דלא שרינן להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמיא שהמים חלוקין לבני הבקעה לכל אחד יומו ואם הגיע עונת מים בזמן אבלו ולא ישקו לו שדהו עתה הוי פסידא דלא הדר ר׳ יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן ורבנן פליגי עליה ופסק הרמב״ן כר׳ יהודה ורב אלפס פסק כרבנן ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל ואם אין שם אחרים שיעשו לו כל אלו דברים האבודים קאמר רשב״ג שיעשה הוא בעצמו ופסק רב אלפס דלא כוותיה וכ״כ הרמב״ם והראב״ד והרמב״ן פסק כרשב״ג ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל ואם האבל ספר או בלן לרבים והגיע הרגל קאמר רשב״ג שמותר לו לעשות כיון שהוא צורך רבים ופסק הראב״ד כמותו אבל רי״ף לא פסק כן וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל וכיון דדבר האבד מותר לאבל ע״י אחרים כל דבר האבד מותר אפילו דבר האסור במועד משום טירחא ואפילו הוא מעשה אומן דדוקא במועד אסרו דברים של טורח משום כבוד המועד אבל באבל שעושה ע״י אחרים מאי איכפת לן בטירחא דאחרים הילכך משקין לו בית השלחין אפילו ממי גשמים וממי קילון ועושין לו עוגיאות לגפנים ואמה לכתחילה וחופרין לו בורות שיחין ומערות אם צריך להם ובונין לו הפרצה כדרכן וזופתים לו חביותיו ומכניסין לו פירותיו מפני הגנבים. (ו) ופרקמטיא שלו בדבר האבד שאם לא ימכור יפסיד מהקרן נמכרת לו ע״י אחרים אבל אם אינו מפסיד מהקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח בה יותר משאם ימכרנה אח״כ אסורים למוכרה לו ומכל מקום אם השיירות באות עתה בימי אבלו ואינו מצוי שיבואו אחר כך וחושש שיזולו הסחורות אם אינן נמכרות עתה אחרים מוכרים להן בשבילו ואצ״ל דשרי אם חושש שמא יפסיד מהקרן שלו אבל לענין לקנות מן השיירות כדי שיקנה בזול בזה חילק הרמב״ן אם א״צ מהדבר אלא להשתכר בו אסור ליקח אף על פי שהריוח ניכר שלוקח בזול מהשיירא אבל אם צריך לעבדים ולשפחות בהמה כסות וכלים לצרכו ודעתו ודאי ליקח אותם ונזדמן לו עתה מי שמוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו אח״כ כמו שיירא זו דבר האבד הוא וכהפסד גמור הוא ודומה לסחורה שיוזלה אח״כ ושרי וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בשיירא בין לקנות מהם או למכור להם אלא שרי בכל ענין בכל דבר. (ז) ובענין הלואת גוים ברבית בימי אבלו אסר הרמב״ן אפילו ע״י אחרים ור״ת התירו אפילו בחול המועד א״כ מותר באבל על ידי אחרים ור״י כתב כיון שר״ת היה מתיר ורבים נוהגין בו היתר אין בידי לאסור והמחמיר תע״ב. וא״א הרא״ש ז״ל כתב באשכנז הירא דבר ה׳ נוהגין איסור בהלואת רבית לגוים בחול המועד ואני התרתי בביתי להלוות לגוים שרגילין תמיד להלוות בביתי שאם לא ילוו להם ילכו לבתים אחרים וילוו להם וירגילם לבא אצלם ואיכא פסידא ע״כ א״כ בכהאי גוונא שרי באבל ע״י אחרים. (ח) ואם מסיק זוזי באיניש אחריני והאידנא משכח להו ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו. (ט) ומכאן הורו הגאונים שאם יש לו לאבל דין על אדם אינו תובע כל ז׳ ואם הוא דבר האבד כגון שבקש לילך למדינת הים או שעדיו חולים עושה מורשה ודן עמו. (י) וכל דברים שהתירו במועד משום צורך המועד כולן אסורין באבל אפילו ע״י אחרים אפילו אין לו מה יאכל אלא עני ממש שאין לו במה שיתפרנס עושה משלישי ואילך אפילו ע״י עצמו בצנעא בתוך ביתו. (יא) אבל ששדהו ביד אחרים באריסות או בחכירות או בקבלנות הרי אלו עובדין כדרכו בימי האבל של בעל השדה ואפילו נשלם זמן חכירותם קודם האבל ונשארו בשדה כמו שהיו. (יב) ואם האבל הוא אריס בשדה של אחר לא יעבוד הוא בעצמו אבל ע״י אחרים מותר. (יד) ואם יש לאבל חמור או ספינה ביד אחר מוחכר או מושכר ה״ז לא יעשה בימי אבלו של בעל החמור והספינה אם לא ששכרו קודם שהתחיל האבלות ועדיין לא כלה הזמן אבל כלה הזמן ואפילו שכרו כבר ממנו לחדש או לשבוע כפי הרגילות אסור כיון שכלה הזמן. (טו) וכתב הרמב״ן אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע דשרי כמו היה מוחכרין ויש שאוסרין שלא התירו אריסות אלא בקרקע דלאריסא קיימא אבל כלים ובהמה לא משום דלעולם נקראין על שם הבעלים. (טז) ואם האבל בעצמו הוא מוחכר או מושכר אצל אחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו. (יג) ואם יש שכיר יום שעובד שדהו אפילו בעיר אחרת לא יעשה. (יז) היתה מלאכת אחרים בידו בדבר תלוש כגון לארוג בין בקבלנות בין שלא בקבלנות לא יעשה. (יח) היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר תלוש בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו. (יט) היה לו בנין בית ביד אחרים בקבלנות בחול או בחולו של מועד לא יעשו אפילו הוא חוץ לתחום העיר ואם אלו הקבלנים נכרים מותרים לבנות בשבת ויו״ט שחלו בימי האבל אם הוא חוץ לתחום העיר ואין עיר אחרת בתחום של הבית. (כ) וכתב הרמב״ן דה״ה נמי אם קבלו לחרוש ולזרוע שדהו שהדין כמו בקבלנות של בנין בית שהוא אסור בחול כיון שהוא לבדו אוכל הפירות נקרא הכל על שמו וי״א כיון שהנכרי לבדו נראה בשדה חורש וזורע אינו נקרא על שמו ושרי וכ״כ הראב״ד וא״א הרא״ש ז״ל הביא דבריו. (כא) ב׳ אחים או ב׳ שותפים חנוונין שאירע אבל באחד מהם הרי אלו נועלין חנותן שלא יעשה השותף בפרהסיא אבל יכול לעשות בצנעא בתוך ביתו אפילו בעסק השותפות ואם האבל אדם חשוב והשותפות נקרא על שמו שאפילו אם יעשוהו בצנעא בתוך ביתו ידוע שיש לאבל חלק בו אסור לשני לעשות אפילו בתוך ביתו. (כב) תניא כיבוד הבית הדחת כוסות והצעת המטות אין בה משום מלאכה לאבל. (כג) תניא אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט פירוש שלא יקנה וימכור אלא מעט ואם לאו יגלגל עמהם פי׳ יקנה לצורך הדרך דברים שיש בהם חיי נפש. (כד) על כל המתים רצה ממעט בעסק רצה אינו ממעט ועל אביו ואמו ימעט בעסקיו ואפילו בדברים המותרים. (כה) ירושלמי על כל המתים אסור לילך בסחורה עד ל׳ יום באביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו פי׳ בהולכין לסחורה למרחוק איירי ואיכא פירסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה אבל שאר כל משא ומתן מותר לאחר שבעת הימים. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) אלו דברים שהאבל אסור בהם ברחיצה ובסיכה ובמלאכה וכו׳ הכל פ׳ אלו מגלחין (מועד קטן כא:): (ב) ומה שכתב מלאכה דתניא אבל כל ג׳ ימים הראשונים אסור במלאכה וכו׳ שם ת״ר אבל ג׳ ימים הראשונים אסור במלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך עושה בצנעא בתוך ביתו והאשה טוה בפלך בתוך ביתה וכתבו הגה״מ פ״ה פירש״י אם היה עני וכו׳ מג׳ ימים ואילך וכן פירש הר״מ וכן מוכח בירושלמי וכן פי׳ הראב״ד וכן נראה נמי דמי שיש לו לאכול אסור במלאכה כל ז׳ אפילו בצנעא בתוך ביתו ודלא כה״ר שמעיה שכתב שעושה בצנעא בתוך ביתו ארישא קאי דאפילו עשיר מותר מכאן ואילך בצינעא עכ״ל וכן דעת רבינו וכל הפוסקים כפירש״י ודלא כה״ר שמעיה:
(ג) ומה שכתב פי׳ אין מתירין לה אלא מלאכה של צינעא וכו׳ עד בתוך ביתה כן פי׳ הרמב״ן בת״ה:
(ד) ומה שכתב אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו וכולי ירושלמי ומפרש התם בירושלמי דטעמא דג׳ ימים הראשונים חמירי משאר ימים משום דתלתא יומא נפש טייסא על גופא סברה דאיהי חזרה גביה כיון דאיהי חזיא דאשתני זיוהון דאפוי היא שבקא ואזלא לה ורבי׳ ירוחם כתב בשם הראב״ד הטעם שאפילו העני אסור במלאכה בג׳ ימים הראשונים משום דאחז״ל (שם כז.) שלשה לבכי ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי: (ה) כתב הרמב״ם בפ׳ ה׳ רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה זה שנא׳ (עמוס ח) והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה: (ו) ואפילו דבר המותר בח״ה כגון דבר האבד אסור לאבל לעשותו בריש פרק מי שהפך (מועד קטן יא:) דייק רב שישא בריה דרב אידי ממתני׳ ואמר זאת אומרת דברים המותרים במועד אסורים בימי אבלו ואע״ג דרב אשי פליג עליה פסקו הפוסקים הלכה כרב שישא דתניא כוותיה ומ״ש בין הוא בין עבדיו וכו׳ באבל תניא (פ״ה) אבל כל ז׳ הימים אסור בעשיית מלאכה הוא ובניו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו וכתב הרמב״ן בת״ה פי׳ בניו ובנותיו הסמוכים על שלחנו מעשה ידיהם שלו לפיכך אסורים בעשיית מלאכתו:
(ז) וכשם שהוא אסור במלאכה כך אחרים אסורים לעשות מלאכתו ברייתא באבל וכן משמע בר״פ מי שהפך:
(ח) ומה שכתב ומיהו דבר האבד מותר לעשותו ע״י אחרים כגון היו זיתיו להפוך עד משהגיע עונת מים שלו שם:
(ט) ומה שכתב ופירש הרמב״ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת וכו׳ בת״ה וכתב שם על פירש״י שאינו מחוור ומ״ש ור״י פירש דאיירי אפילו שדה זרועה ולא משום פסידא דזרעים וכו׳ כ״כ הרא״ש בר״פ מי שהפך.
ומה שכתב רבי יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן ורבנן פליגי עליה בר״פ מי שהפך וטעמא דר׳ יהודה משום דהוי דבר האבד וטעמא דרבנן מפרש א״ל אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל אם לא תזרע פשתן תזרע דבר אחר:
(י) ומה שכתב ופסק הרמב״ן כרבי יהודה בת״ה האריך בטעם הדבר אבל הרמב״ם בפ״ה סתם דבריו כרבנן וכדעת הרי״ף והרא״ש ז״ל וכן הלכה:
(יא) ומה שכתב ואם אין שם אחרים שיעשו לו כל אלו דברים האבודים קאמר רשב״ג שיעשה הוא בעצמו שם רשב״ג אומר זיתיו הפוכים ואין שם אומן אלא הוא כדו לגוף ואין שם אומן אלא הוא וכו׳ הרי זה יעשה בצנעא והשמיט הרי״ף והרמב״ם ז״ל דבריו אבל הרמב״ן פסק כרשב״ג משום דהלכה כדברי המיקל באבל וכתב הרא״ש דהכי הוי מסתבר אבל רבי׳ מאיר פסק בהלכותיו דלא כרשב״ג עכ״ל ובמסקנא דמלתא כתב אם אין שם אומן אלא הוא יעשה בצנעא ואפי׳ בתוך ג׳ ימים הראשוני׳ ורבינו ירוחם כתב אם אין שם אומן אלא הוא והוא דבר האבד י״מ שעושה בצנעא אפי׳ תוך ג׳ ימים הראשונים של אבילותו וי״מ שאינו עושה אלא אחר ג׳ ימים עכ״ל:
(יב) ולענין הלכה כיון דהר״ם מסכים לדעת הרי״ף והרמב״ם הכי נקטינן: (יג) ומה שכתב ואם האבל ספר או בלן לרבים ג״ז שם יתר ע״כ אמר רשב״ג אם היה אומן לרבים וספר או בלן לרבים והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה והרי״ף והרמב״ם השמיטו דבריו והרמב״ן פסק כמותו משום דהלכה כדברי המיקל באבל וכתב הרא״ש דהכי מסתבר וכתב עוד שהראב״ד כתב שאין נראין לו דברי הרי״ף בזה דהא ליכא פלוגתא עליה דרשב״ג ולגבי ד״ת נמי אמרינן הכי אבל אסור בד״ת ואם היו רבים צריכים לו שונה ואינו נמנע ור״מ פסק כדברי הרי״ף להחמיר ואע״ג דבת״ת התירו צורך רבים ת״ת שאני:
(יד) באבל רבתי פ״ה תניא היה נחתום בעיר ואין שם אלא הוא עושה בצינעא מפני כבוד העם רשב״י אומר והרי שהיה ספר או בלן לרבים והגיע זמן הרגל עושה בצינעא מפני כבוד העם כתב המרדכי בסוף מ״ק אם יכול האבל ליתן תבואה לטחון או קמח לאפות דבר פשוט הוא דמותר לאפות אפי׳ תנור מלא פת דהא אפי׳ בי״ט שרי ולטחון נראה דאסור דאמרי׳ בפ׳ מי שהפך (מועד קטן יב:) טוחנין קמח במועד לצורך המועד שלא לצורך המועד אסור ואם טחן והותיר מותר ובלבד שלא יערים קוצצים עצים במועד לצורך המועד שלא לצורך המועד אסור ואם קצץ והותיר מותר מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור וימי אבלו כחול המועד וכיוצא בזה כתבו הגה״מ בפ״ה: (טו) וכיון דדבר האבד מותר לאבל ע״י אחרים כל דבר האבד מותר אפילו דבר האסור במועד משום טירחא וכו׳ כ״כ הרמב״ן בת״ה וכ״כ הרא״ש בר״פ מי שהפך והסכים הוא ז״ל לדבריו:
(טז) ומה שכתב ופרקמטיא שלו בדבר האבוד וכו׳ כ״כ שם הרא״ש וז״ל וכן פרקמטיא בדבר האבוד נמכר ע״י אחרים וכן אם היתה שיירא עוברת מוכרים וקונים לו עכ״ל:
(יז) ומה שכתב אבל לענין לקנות מן השיירות כדי שיקנה בזול בזה חילק הרמב״ן וכו׳ בת״ה כתב דהיכא דלית ליה פסידא אלא רווח מתרמי ליה ואי לא עביד עוברת מיניה לאו כדבר האבוד הוא ואסור דהא גמלים וחמרים וספנים בספינה שלו שאמרנו ודאי עבורי רווחא הוא הגע עצמך שהיתה ספינה שלו נשכרת בכמה רבואות ואם ממתין לאחר האבל יעבור זמן שפורשים בו לים אם ילכו להם התגרים הרי זה העברת שכר גדול ממנו ואעפ״כ אסור והביא עוד כמה ראיות ואח״כ כתב ואי קשיא לן הרי אמרו בירושלמי הדא שיירתא שרו למזבן מינה בחול המועד וכתבוה רבינו הגדול והגאונים בפסק הלכה י״ל כל שא״צ לדבר אלא להשתכר בו אסור זהו ששנינו אין לוקחים עבדים אבנים ובהמה אלא לצורך המועד לא להרויח ולא להשתכר ואפילו שכר ניכר בהם כגון לוקח מן השיירא אבל אם היה צריך לבהמה עבדים ופירות כסות וכלים לאחר המועד ודעתו ודאי ליקח אותם ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא זה ודאי דבר האבד הוא אצלו והפסד גמור ומיעוט כיסו הוא אם את מונעו עכשיו ה״ז דומה למכירת פרקמטיא שמוזלת לאחר המועד אבל להשתכר במקח וממכר אסור כנ״ל ומכאן אני אומר שאסור לאבל להלוות מעות לעכו״ם ברבית בימי אבלו ואפילו ע״י אחרים עכ״ל וכתב עוד אבל הראב״ד כתב מן הירושלמי הזה עבורי רווחא מיניה פסידא הוא והא דאסר רבא (במ״ק טו.) למיכר כוורי למימלח ע״כ לא שרי משום רווחא אלא מקח וממכר דרך חול בעלמא אבל טירחא ליכא ומלאכה נמי ליכא והוא ז״ל השיב על דבריו:
(יח) ומה שכתב ובענין הלואה לעכו״ם ברבית בימי אבלו אסר הרמב״ן אפי׳ ע״י אחרים כבר כתבתי לשונו בסמוך:
ומה שכתב ור״ת התיר ואפילו במועד כ״כ הרא״ש בספ״ק דמ״ק ועיין בא״ח סימן תקל״ט שהארכתי שם בענין זה: (יט) ומה שכתב א״כ מותר באבל ע״י אחרים הוא ע״פ מה שנתבאר בתחילת סימן זה דדבר האבד אע״פ שבמועד מותר לכל אדם לעשותו בידו בימי אבלו אסור לעשותו אלא ע״י אחרים: (כ) ומה שכתב ור״י כתב כיון שר״ת מתיר וכו׳ כ״כ הרא״ש בספ״ק דמ״ק: (כא) ומה שכתב וא״א ז״ל כתב הירא דבר ה׳ וכו׳ גם זה בהרא״ש שם: (כב) ומה שכתב ואי מסיק זוזי באחריני וכו׳ עד ודן עמו כ״כ הרמב״ן בת״ה והרא״ש בפרק מי שהפך [סל״ב] אלא שבמקום ומכאן הורו הגאונים כתב בדברי הרא״ש וכן והוראה זו של הגאונים כתב הרמב״ם בפ״ה: (כג) ומה שכתב וכל דברים שהתירו במועד לצורך המועד כולם אסורים באבל וכו׳ כ״כ הרמב״ן בת״ה וסיים בה ותבא מארה לשכניו כלומר שהצריכוהו לעשות מלאכה כדי להתפרנס והם דברי הירושלמי כמו שנתבאר בסימן שע״ח: (כד) אבל ששדהו ביד אחרים באריסות או בחכירות או בקבלנות הרי אלו עובדין כדרכן וכו׳ בר״פ מי שהפך (מועד קטן יא:) תניא האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו וכתב הרא״ש בשם הראב״ד האריסין והחכירין והקבלנין בשדה האבל הרי אלו יעשו ובשביל שבעל השדה הוא אבל לא ימנעו מלעובדם וכ״נ מדברי הרי״ף והרמב״ן ז״ל:
ומה שכתב ואפילו נשלם זמן חכירותם קודם האבל וכו׳ יתבאר בסמוך בס״ד: (כה) ומה שכתב ואם האבל הוא האריס בשדה של אחר לא יעבוד הוא בעצמו אבל על ידי אחרים מותר שם על הברייתא הנזכרת כתב הרא״ש פירש״י אם אלו שקבלו השדה אירעו אבל הרי אלו יעשו על ידי שליח שהמלאכה של אחרים ומשום פסידא דבעלים שריא להו דחוכר נמי כיון דלא יהיב אלא מגופה דארעא אי מוביר ולא עביד איכא פסידא לבעלים נמי משמע דגריס הרי אלו יעשו ע״י אחרים ובשום ספר לא נמצא כך ומה שפירש דחוכר נמי כיון דלא יהיב אלא מגופה דארעא אי מוביר ולא עביד איכא פסידא דבעלים הא ליתא דתנן (ב״מ קד.) המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותו כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ומפרש בגמרא דהאי משנה איתא בקבלנות דאי בחכרנות לא איצטריך למיתני דפשיטא דכיון שיש לו דבר קצוב לשנה חייב ליתן בין יעבוד בין לא יעבוד אלא אפי׳ בקבלנות שקבל כדין אריסי העיר למחצה לג׳ ולד׳ ואפ״ה אם הובירה ישלם כמו שהיתה ראוייה לעשות עכ״ל.
ומשמע שאף על פי שחלק הרא״ש עם רש״י לומר דל״ג הכי בשום ספר לענין פסידא דבעלים בחוכר או במקבל המוביר מ״מ לענין שיעשו ע״י אחרים לא פליג עליה דהא כיון דצריך לשלם מה שהיתה ראויה לעשות הו״ל דבר האבד וכל דבר האבד מלאכתו נעשית על ידי אחרים כדאיתא בברייתא בגמרא וכ״כ הוא ז״ל במסקנא דמילתא שנתן טעם אחר וז״ל ואם האבל אריס בשדה אחר פירש״י ישכור האבל פועלים שיעשו מלאכה משום פסידא דמריה דארעא ואפשר שגם לפי׳ הראב״ד הוא מותר כיון שהשדה הוא של אחר אין זה נקרא מלאכת האבל ע״כ וכ״פ המרדכי וכתבו הגה״מ פ״ה שדברי הרמב״ם כפירש״י ולא חשו לקמחיה: (כו) ומה שכתב ואם יש לאבל חמור או ספינה ביד אחר מוחכר או מושכר ה״ז לא יעשה בימי אבלו של בעל החמור או בעל הספינה וכו׳ שם בברייתא החמרים והגמלים והספנים הרי אלו לא יעשו ואם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו וכתב הרא״ש שפירש הראב״ד ז״ל החמרים והגמלים והספנים ובעל החמור והגמל והספינה הוא אבל הרי אלו לא יעשו בתחילה כיון שלא שכרו ממנו קודם שנעשה אבל ואף על פי ששכרו כבר לשבוע או לחודש כפי הרגילות וכלה הזמן קודם האבילות לא יעשו בתחילה אבל אם היו מוחכרין או מושכרים אצל אחרים מעיקרא ואירע אבל לבעליהן בתוך זמן השכירות הרי אלו יעשו וכך הם דברי הרמב״ם בפ״ה וכתב עוד הרא״ש והא דאמרינן אריסין וחכירין וקבלנין הרי אלו עושין דמשמע לכתחילה ובחמור ובגמל וספינה אסור לכתחילה פי׳ הראב״ד ז״ל הטעם משום דארעא לאריסותא קיימא ומנהג האריסות ידוע הוא במקומה וכיון שזה היה אריס מקודם לכן מסתמא לא מסלק ליה והו״ל כמו שהיתה מושכרת אצלו מעיקרא מה שאין כן בחמור וגמל וספינה שהוא דרך ב״א להחליפו מזה לזה וכל המרבה בשכרו הוא קודם והזמנים כמו כן מתחלפים עליהם פעמים נשכרים בזול ופעמים ביוקר ומשום הכי אסור לכתחילה עכ״ל: (כז) וכתב הרמב״ן אם היה החמור והגמל והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע דשרי ויש שאוסרים שלא התירו אריסות וכו׳ אלא בקרקע כל זה בת״ה וכתב שיש לדברי האוסרים פנים ממה שאמרו בפ״ק דע״ז (כא:) אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי: (כח) ואם האבל הוא בעצמו מוחכר או מושכר אצל אחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו שם (מ״ק יא:) אהא דתניא גבי חמרים וגמלים וספנים אם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו פירש״י ואם היה מוחכרים או מושכרים הם או בהמתם אצל אחרים למהלך חדש או חדשים הרי אלו יעשו הם לעצמם ולא יפסידו כל שכרם ובעלים נמי לא יפסידו והכא לא קתני ע״י אחרים שהרי הם בעצמם מושכרים וכתב עליו הרא״ש מה שפירש שאם היה אבל מוחכר או מושכר אצל אחר שיעשה הוא עצמו מלאכה נ״ל קולא גדולה דהא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יעשה בצינעא בתוך ביתו ג׳ ימים הראשונים ומשום הפסד ממונו מעט שרית ליה לעשות מלאכה בפרהסיא ע״כ:
והגה״מ כתבו בפ״א בשם רא״ם השוכר גמל או חמור וספינה ואירעו אבל או שכר חמור גמל וספינה מאדם אחר הרי אלו לא יעשו בהם מלאכה ולא ישכירום לאחרים אם היו מושכרים מקודם לכן לאחרים הם או בהמתן למהלך חדש או חדשים הרי אלו יעשו הן או בהמתן שאם לא יעשו יפסידו וגם שכר הימים שאחר אבלו דהיינו שכר כל החדש וזה ודאי אין להם להפסיד ולכך יעשו אף תוך ימי אבלו: (כט) ואם יש שכיר יום שעובד שדהו אפי׳ בעיר אחרת לא יעשה שם בברייתא: (ל) היתה מלאכת אחרים בידו בדבר תלוש כגון לארוג וכו׳ שם בברייתא היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה וכתב רבינו בדבר תלוש לרבותא דאף ע״פ שאפשר לעשות בצינעא אסור וכ״ש במחוכר דסתמו הוי מילתא דפרהסיא:
(לא) היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר תלוש בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו שם בברייתא וכתב ר״י בשם המפרשים שמכאן יש ללימוד שאם היה לאבל מלמד או סופר או פועל שלא יעשה בביתו אבל בבית אחרים מותר לעשות מלאכה שלו ודוקא שנתן להם המלאכה קודם ימי אבלו דאם שכרן בימי אבלו אסורים לעשות אפי׳ בבית אחרים: (לב) ומה שכתב היה לו בנין בית ביד אחרים בקבלנות וכו׳ שם אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר אמר רב פפא ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמיקרבא להתם אבל איכא מתא דמיקרבא להתם אסור אמר רב משרשיא וכי ליכא מתא דמיקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבתות ויו״ט דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם אסור וכתב הרא״ש רש״י פירש בלשון ראשון מקבלי קבולת שקבלו עליהם מלאכת האבל אסור בתוך התחום ואע״פ שקבלו קודם האבל מפני מראית העין שלא יאמרו ראו זה שמסר מלאכתו לאחרים בימי האבל ולא ידעו דקבולת היא גבייהו קודם לכן ואמרינן לעיל אלו דברים שעושים לאבל וכו׳ דדבר שאינו אבד אסור לאבל למסור לאחר בימי אבל חוץ לתחום שרי הואיל וקבלוה קודם האבל וליכא למיגזר משום חשד שאין בני העיר מצויים שם שיבינו שמלאכת של אבל הוא ודוקא בשבתות ויו״ט אבל בחול המועד שכיחי ונקט חול המועד לרבותא אע״ג דלא שכיחי כולי האי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא כמו בחול ממש אפי׳ הכי אסור עכ״ל והרמב״ם השמיט דין זה ולא כתבו לענין אבל משמע דס״ל ז״ל דלענין שבתות ויו״ט וחול המועד איתמר ולא לענין אבל והרמב״ן כתב איכא מאן דפריש שמעתא כולה באבל וליתא ודאי אלא בכל אדם בשבתות ויו״ט וחולו של מועד כפשוטן של דברים מיהו גמרינן מיניה דינא דאבל בכל ימי אבלו כיון דאזלי אינשי בכל דוכתא מקבלי קבולת שלו אפילו חוץ לתחום אסור ובשבתות ויו״ט שחלו להיות בימי אבלו מותר ואע״פ שנוהג בדברים שבצינעא עכ״ל: (לג) וכתב הרמב״ן דה״ה נמי אם קבלו לחרוש ולזרוע שדהו וכו׳ ז״ל הרמב״ן בת״ה ומסתברא לא שנא קבולת בנין בתים ולא שנא קבולת של חרישה בשדות אסור ואע״ג דאמרינן בפרק קמא דע״ז (עבודה זרה כא:) שדהו לגוי שרי מ״ט אמרי אריסותיה קא עביד אלמא כיון דשדה לאריסא קיימא כל מלאכה דעביד בה גוי לא אתי לידי חשד התם בשדה השכורה לנכרי דברשותיה קיימא ואיהו אכיל פירי דההיא שתא וישראל אינה נראה בה אבל קבולת למחר הנכרי יוצא ממנה וישראל אוכל פירות והכל יודעים שלא לדעת אריסות ירד לתוכה ויש להקל ולומר דכיון שלא ירד ישראל עמו לתוכה אלא גוי זה חורש וזורע כבשל אריסותו ודאי הרואים אותם תולים בהיתר ואין חוששין לחשד שלאחר זמן שאין בני אדם פונים מכל עסקיהם לומר חרש זה בכאן והיינו סבורים שהוא אריס ועכשיו בעלים אוכלים פירות וחשוד עליו למפרע ויש לזה פנים עד כאן לשונו: (לד) ומה שכתב וכ״כ הראב״ד ז״ל וא״א הרא״ש ז״ל הביא דבריו בפ׳ מי שהפך: (לה) שני אחין או שני שותפין חנונים שאירע אבל באחד מהם הרי אלו נועלין חנותן ירושלמי כתבו הרי״ף בר״פ מי שהפך וגרסי׳ בגמרא דידן בההוא פירקא מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו ההוא גמלא דתורי בהדי הדדי איתרע ביה מילתא במר בריה דרב אחא בריה דרבא ופסקיה לגמליה אמר רב אשי גברא רבא כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש דאחרים לא חייש והא תניא אם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו והוא סבר אדם חשוב שאני וכתב הרא״ש הרי״ף לא הביא הך עובדא והביא הירושלמי שני אחים שני שותפים וכו׳ ולכאורה נראה דפליג אגמרא דידן דלגירסת הירושלמי יפה עשה דפסק לגמליה דמלאכת שניהם בטילה והראב״ד הקשה מהירושלמי אגמרא דידן ותירץ דודאי נועלין חנותן ואין השותף מתעסק בעסק השותפות בפרהסיא אבל בביתו מתעסק בעסק השותפות ואע״פ שחולקין בשכר כמו חמר וגמל וספינה שמוחכרין ביד אחר הילכך לא הו״ל למפסקיה לגמליה ומסיק אדם חשוב שאני ואית ליה קלא ואמרינן בהמתו של פלוני עושה מלאכה בימי אבלו והו״ל פרהסיא עכ״ל וכ״כ הרמב״ן בת״ה ותמה על הרי״ף שהשמיט המעשה הזה וכתב הירושלמי שאם עלה על דעתו שהגמרות חלוקות בזה היאך הניח תלמוד ערוך וסמך על הירושלמי ושמא סובר הרב ז״ל שהשותפים ודאי מבטלים מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהם כדרך הירושלמי אבל מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מריון היתה והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרים אצל אחרים לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמריון שלא לבטלו אלא שהוא סבר אדם חשוב שאני וכיון שכתב רבינו הברייתא ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה וכתב הירושלמי שהיא כהלכה ולשון הגמרא שאמרו נהי דלפסידא דידיה לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידים בביטולו עכ״ל והרמב״ם ז״ל בפ״ה הלך בדרך הרי״ף ז״ל שכתב הירושלמי ולא ההיא עובדא ורבינו סתם דבריו כדעת הראב״ד והרמב״ן ז״ל וכ״כ הגה״מ בפרק ה׳ בשם הר״מ ולענין הלכה כיון שהרי״ף והרמב״ם מסכימים לדבר אחד הכי נקטינן [בדק הבית: וכתירוצו של הראב״ד וכך הם דברי רבינו:] (לו) תניא כיבוד הבית הדחת הכוסות והצעת המטות אין בהם משום מלאכה לאבל ברייתא באבל רבתי פי״א וכתבה הרמב״ן בת״ה וכתב מהרי״ק בשורש ל״ה דה״ה דמותר לאשה לאפות ולבשל בימי אבלה וכ״כ בתה״ד סימן רפ״ט על אשה אחרת משרתת בבית אצל עשיר אחד ואירע לה אבל שרי לה לבשל ולאפות ולעשות שאר צרכי הבית אפילו היא משרתת בחנם וכ״ש בשכר:
(לז) תניא אבל ההולך ממקום למקום וכו׳ ברייתא בס״פ אלו מגלחין (מועד קטן כו:) ופירוש רבינו בה כתב הרמב״ן בת״ה בשם ר״ח אלא דגבי יגלגל עמהם כתב כלשון הזה יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי נפש וכ״כ הרי״ף והרמב״ם בפ״ו וז״ל נ״י ההולך ממקום למקום לסחורה ושמע שמועה קרובה אם יכול למעט שלא יעשה שום עסק באותה העיר ימעט ואם לאו שאם לא יקנה באותה העיר לא ימצא מגלגל עליהן שלא יקנה אלא צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי נפש:
[בדק הבית: ועיין במ״ש בסוף סימן שצ״ב:]
(לח) על כל המתים רצה ממעט בעסק וכו׳ ברייתא שם (כב.) ופירש״י ימעט בעסק כגון סחורה וסיים בה נ״י דאע״פ שנאסר במלאכה לא נאסר במשא ומתן וי״מ סחורה המותרת לו כגון דבר האבד עכ״ל ופירוש ב׳ עיקר שכבר נתבאר בסימן זה דאסור בסחורה:
[בדק הבית: ורש״י כתב ממעט בעסקו כגון סחורה וכתבו התוספות (מ״ק כז:) דבדבר האבד קאמר ולפי זה תוך ז׳ מיירי דאז אסור במלאכה אם אינה דבר האבד ואף בדבר האבד אינה נעשית אלא ע״י אחרים ותמיה לי מילתא היאך אפשר לאוסרו במלאכת דבר האבד על אביו ועל אמו ונמצא מאבד נכסיו ותו דלישנא דימעט בעסק משמע שיעשה עסק אלא שימעט בו לכך נ״ל דהיינו דומיא דמאי דתנן בפ״ק דתענית (יב:) גבי תענית שגוזרים על הגשמים עברו אלו ולא נענו ממעטים במו״מ והשתא א״ש דאחר ז׳ מיירי שהוא מותר בעשיית מלאכה וקאמר דעל אביו ואמו ממעט במו״מ כל ל׳ יום וכ״נ שהוא דעת הרמב״ם שכתב זה בפ״ו שנתבארו בו דברים הנוהגים תוך ל׳ ולא כתבו בפ״ה שנתבאר בו דברים הנוהגים תוך ז׳:]
(לט) ירושלמי על כל המתים אסור לילך בסחורה עד ל׳ יום וכו׳ בסוף מ״ק:
(מ) ומה שכתב פי׳ בהולכין לסחורה למרחוק איירי וכו׳ כ״כ הרא״ש בפ׳ אלו מגלחין:
(מא) כתב ר״י אבל שאינו רוצה לימנע מלעשות מלאכה מנדין אותו כדאמר (פסחים נ:) בעושה מלאכה בע״פ מחצות ולמעלה כך כתבו הגאונים בתשובה:
(מב) כתב הכלבו בשם הר״פ מותר לאבל לכתוב כתבים בשינוי כדין ח״ה ולדברי המתירים לכתוב כתבים בחול המועד בלא שינוי גם האבל מותר לכתבם בלא שינוי: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון